14 בפברואר, 2023
ידידינו כולם,
אתמול התקשרתי לפארסי, אימו של הארון, לתאם זמןלבקר אותה
למחרת היום, ואולי גם להצליח לבקר את הארון בבית החולים.
קבענו להיפגש ב-13.00 ביטא.
הבוקר ב-9.30 התקשר אלי רסמי, אביו של הארון, לאשר את השעה.
ב-10.00 הארון מת. בייסוריו מת. שחרר את רוחו מגופו שהלך והורעל,
שהלך ונרקב מפצעיו שסירבו להירפא.
קשים היו דברי ימי חייו של הארון, מילדותו, וכשבגר והחל לבנות לו בית,
הרסו חיילי הכיבוש את ביתו הפיזי, ומקץ חודשיים הרסו גם את חייו.
שנתיים וארבעים ושלושה ימים נאבק הארון על חייו, וניהל מאבק עם חייו.
ליווינו אותו, חברי ואני, שבוע בשבועו, ובימי האשפוז בישראל יום ביומו.
לפעמים פגשנו אותו כששהה במחיצת החלק שלו שרצה לחיות. אז היינו
מדברים, צוחקים, מקשיבים, אומרים. כבר אני מתגעגעת לחיוך שלו.
להארון היה חיוך שובה לב.
לפעמים פגשנו את החלק השני, הסובל, הכואב, המיוסר,
החלק שלו שלא יכול היה לראות כיוון ותוחלת ולא רצה יותר לחיות.
או אז היה הארון נעלם מתחת לשמיכות עד עבור זעם.
הארון לא הרפה מאימו. רק היא יכלה לטפל בו.
לעיתים היה נדמה לי שהארון רוצה לחזור לרחם ולבוא מחדש לעולם חדש.
חרף התנאים הנוחים לטיפול שהיו בעיר יטא, התעקש הארון לחיות ברכיז,
כפר הולדתו. עם הצאן שאהב, עם המרחבים שהכיר, עם ריחות הבוקר
וצינת הערב המדברי. צר היה עולמו ביטא.
המשפחה נעתרה להפצרותיו למרות הקשיים, שאין מספיק מילים לתארם.
אמא פארסי ואבא רסמי, אחיו ואחיותיו, כולם רתמו את חייהם לחייו,
והוא מת להם היום.
הוא מת גם לי, הוא מת גם לנו. כבן היה לנו.
רצינו לספר, לשתף אתכם, ידידינו כולם, באשר קרה היום,
ורצינו להודות לכם על שליוויתם אותנו בדרך הארוכה והכואבת שפסענו בה.
קצת מוקדם עבורי לכתוב, טרם אספתי את חלקי חזרה למקומם.
רק היום מת וקשה לעכל.
ובכל זאת השתדלתי כי אתם הרי שותפים.
סלחו לי על כן אם דברי מרוגשים מדי לטעמכם, ואולי מבולבלים מעט.
מחר יהיה יום חדש שבו לא נחשוב עוד איך לגייס משאבים להוצאותיו
הבריאותיות של הארון, איך להשיג קנביס רפואי ומלטוניןשאפשרו לו לעיתים
רגיעה קלה מן הכאבים, ואפשרו לאמא פארסי ולחנן אחותו לישון קצת בלילה,
לא נחשוב עוד מה להביא על מנת לשמח אותו.
נבוא לרכיז לאין הארון.
ואחרי מחר יהיה יום חדש, ואולי אוכל לכתוב משהו בנימה אחרת.
אבל היום אני כל כך כאובה וצרובה שאין לי כוח אפילו לזעוק את הזעקה המרה
על פירותיו הבאושים של הכיבוש, שהמית את הארון בייסורים, ושעודנו ממשיך,
ומתהדק, ועוד ידו נטויה....
אני מצרפת אליכם את דמעותינו כולן, בהודיה רבה על השותפות.
אראלה, בשם קבוצת הכפרים.
