מאראלה - הארון חוזר הביתה,קיראו עד הסוף ותירמו למענו


Bilha Sündermann Golan
 


From: The Villages Group <villagesgroup1@...>
Date: 20 November 2021




לידידינו כולם,                                                                          

                          הארון חוזר הביתה

                          (עדיין סיכום ביניים)

 כיביתי את המחשב בלחיצת כפתור כשסיימתי לצפות בסרט "הזבל הטוב", אבל שום כפתור לא מצליח לסגור את עיני רוחי ותמונות הסרט מוקרנות מבפנים על מסך לבי גם עכשיו, וכנראה יוקרנו עליו גם מחר, ואולי בכלל לא יימחקו מספריית המראות המוטמעים בנפשי, ורק המרחב הפנוי של רוחי עוטף אותם ואת הכאב.

הארון היה בן אחת עשרה כשהצטרף לכל אותם ילדים, נערים, בחורים ובוגרים, המשכימים טרם עלות השחר ונוהרים למזבלה המרכזית בדרום הר חברון, על מנת לאסוף מן הזבל דברים שאפשר לשחזר, לשפר ולמכור, ולהביא הביתה מעט שקלים למזון וכסות. עדה אושפיז ושוש שלם תיעדו אותם והפיקו את הסרט לפני שתיים עשרה שנים  (ראו https://www.youtube.com/watch?v=iGkO8s49l00&t=5s ).

חבריי ואני מלווים את הארון ומשפחתו למן ה-25 בנובמבר 2020, היום שכוחות הכיבוש הרסו את ביתם בח'ירבת רכיז, וממשיכים ללוותם מאז שאותם כוחות הרסו גם את חייו של הארון, ב-1 בינואר 2021.

כל עת שאני מתבוננת בו במיטתו, בבתי החולים השונים ששהה בהם במשך עשרה חודשים, ועכשיו בבית שהותאם לו ביטא, אני מנסה לדמיין אותו בילדותו – איך גדל? עם מי שיחק? מה הרגיש? על מה חשב? איך טיפלו בו הוריו? עכשיו יש בידי מענים חלקיים לשאלות שביקשו מענה. מַעֲנִים מְעַנִּים, המעצימים את הכאב הצורב את נפשי גם בלעדיהם. ילד עדין וצנוע ניבט אלי מן הסרט שתיעד אותו לפני שתיים עשרה שנים, כשהיה בן אחת עשרה. ילדים גדולים ממנו התעמרו בו והוא לא מצא את מקומו במזבלה. הוא הביא הביתה מעט שקלים ועצב עמוק. אימא פארסי האוהבת ניסתה לעזור, אבל התרבות התחרותית, לפעמים עד כדי אלימות, שהתפתחה במזבלה, לא התאימה לילד העדין, הרגיש והתמים הזה.

התמונה האחרונה בסרט פורשת לעיני הצופה את גבעות המדבר  הבתולי של דרום הר חברון ואת מרחביו. שם אומר אבא רסמי להארון בנו הרך: "אל תלך עוד למזבלה. זה לא בשבילך. בבקשה, תחזור לבית הספר. תלמד שם. זה חשוב ללמוד."

הארון לא חזר ללמוד בבית הספר, אך גם למזבלה לא חזר. הארון הלך ללמוד את שפת המדבר. הוא למד להכיר את חמוקיה ואת פינותיה הגלויות והנסתרות של האדמה הזו, שאירחה אותו ואת עדר עיזיו וכבשיו. יחד התפללו לגשם, יחד שמחו לבואו, ויחד התמודדו עם ימי היובש.

שתיים עשרה שנים חי הארון עם משפחתו במערתם שברכיז ובשדותיה, עד ליום שבו הוכרע גופו ביריית זדון מידי חייל בצבא הכיבוש הישראלי.

עשרה חודשים ושלושה שבועות חלפו מאז אותו יום.                                  

את ארבעה וחצי החודשים הראשונים מאז פציעתו עשה הארון במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים אל-אהלי בחברון. הם הצילו את חייו, אבל היה הכרח לגמול אותו ממכונת ההנשמה שאליה היה מחובר. בכל שטחי הגדה המערבית הכבושה לא נמצא בית חולים המתמחה בשיקום נשימתי ולכן חיפשנו עבורו בית חולים ישראלי שמתמחה בטיפול הזה, כמו גם מקורות מימון ממסדיים. בינתיים, בית החולים אל-אהלי, טיפל בהארון כמידת יכולתו (בכיסוי של הרשות הפלסטינית) ארבעה וחצי חודשים. פרמטרים בריאותיים אחדים, תנאים הכרחיים להיתכנותו של שיקום נשימתי, אמנם התייצבו, אך במקביל התפתחו בגופו של הארון פצעי לחץ שהלכו והחמירו. בית החולים הודיע למשפחה שאין ביכולתו להמשיך ולטפל בהארון מעבר לסוף מאי 2021. באותה העת קיבלנו הסכמה לאשפוזו של הארון בבית חולים "רעות", בית חולים ישראלי שיש בו מחלקה לשיקום נשימתי. אך טרם נמצא לנו מימון. מדינת ישראל לא מוכנה לקחת אפילו אחריות הומניטרית, והרשות הפלסטינית לא מוכנה לממן אשפוז בישראל. בין המצרים הללו לא הייתה לנו ברירה אלא לשלוח את לחמנו על פני המים ולפנות אל אנשים ביקום שליבם עדיין פתוח לחמלה, כדברי השיר של טיך נהאת האן – קרא לי בשמותי האמיתיים - המסתיים כך:

אנא, קרא לי בשמותי האמיתיים,

                                 כדי שאוכל לשמוע את קול בכיותי וצחוקי

בעת ובעונה אחת.

כדי שאוכל לראות ששמחתי וכאבי אחד הם.

 

אנא, קרא לי בשמותי האמיתיים,

כדי שאוכל להתעורר,

וכדי שדלת ליבי תוכל להשאר פתוחה-

דלת החמלה.

והשאר היסטוריה.                                                                  

הארון אושפז וטופל ב"רעות" חמישה חודשים, בעלות של תיירות מרפא (למעלה מ-90,000 ש"ח לחודש) שמומנה כולה על ידי אנשים פרטיים בארץ ובעולם, שתרמו כל אחד לפי יכולתו. אין לנו מספיק מילים בשפה על מנת להביע את התפעמות הלב ואת ההודיה.

ב-24 באוקטובר 2021 שוחרר הארון מבית החולים וחזר הביתה, לבית ששופץ והותאם לצרכיו, לא בכפרו רכיז, כי אם בעיירה יטא הסמוכה. לא שדות ולא עדר ולא סוס שחשב לרכוש, ולא מדבר פתוח לרווחה. אבל לא עוד בתי חולים. עכשיו הוא מוקף משפחה אוהבת.

הארון נושם בכוחות עצמו, אך נאבק בדלקות החוזרות ונשנות בגופו חדשות לבקרים, מבית היוצר של פצעי הלחץ. את הטיפול שיכול להעניק לו בית חולים בשלב זה, בעלות של למעלה מ-90,000 ש"ח לחודש, ניתן להעניק לו גם בבית בעלות נמוכה בהרבה.

על סף שחרורו של הארון לביתו אמר לנו האח הראשי המומחה לפצעי לחץ: "הפצעים האלו [שאצל הארון הם בדרגתם החמורה ביותר], או שיתרפאו, וזה יכול לקחת שנים, או שיהרגו אותו."

אנחנו ממשיכים ללוות את הארון ומשפחתו. שוב מתדפקים על דלתות הרשות הפלסטינית (הרי עכשיו חזר לתחומיה) ושוב נהדפים, וחוזר חלילה. אבל בינתיים צריך תרופות ועזרים שוטפים, ותשלום, בשלב הנוכחי, לשלושה אחים שמטפלים בהארון, אחרי שאמא שלו טיפלה בו לבדה מעל שבוע, 24 שעות ביממה, בזמן שילדיה האחרים כבר לא זכרו מתי הייתה בתפקיד של אימא שלהם.

בשבועות הספורים שעברו מאז חזרתו של הארון ליטא מתגבש מסביבו צוות אחים המובל תחת ידיו האמונות של מוחמד דאוד, אח ותיק ומנוסה, בעל ידע וקשרים עם מוסדות רפואיים באזור. לצוות זה הצטרף הפיזיותרפיסט עלא הד'לין, ידידנו מאום אלח'יר. הטיפול המסור שמעניק צוות זה, כבר נושא עמו פירות במה שנוגע לשיפור במצבו הפיסי והנפשי של הארון. האפשרות להמשיך ולממן את עבודתו של צוות זה במסגרת של טיפול ביתי שעלותו בשלב זה נאמדת בכ-10,000 ₪ בחודש, היא חיונית ביותר עבור יכולתו של הארון להישאר בחיים וללמוד להסכין ולהתמודד עם המגבלות הקשות שכופה עליו פציעתו.

המציאות לא מאפשרת לנו  להרגיש נבוכים, מתביישים, מתנצלים. אנחנו ניצבים לפניכם עירומים ומבקשים שוב עזרה. שוב לא תהיינה לנו מספיק מילים בשביל להודות, וגם אין לנו מילים להבטחות גדולות. הארון הולך (הלוואי שיכול היה ללכת, אבל זה לשון האמרה) על חבל דק מאוד בין חייו לבין מותו. ואנחנו עדיין רוצים לעשות כל מה שאנחנו יכולים, לטובת החיים, כל עוד הוא נאבק בשביל לחיות.

 

                      רשמה אראלה, 

(בשם יאיר, אהוד, תמר, חאמד, אסלאם, דני ונדב)                                                                                          

לתרומות: חיבוק עולם, בנק לאומי, סניף 806 (דיזנגוף), מס' חשבון 30619648

לתרומות בביט: 052-685-1634 (לימור)