כשעושים עוד פעם אותו דבר יוצא עוד פעם אותו דבר
קובי ניב
עיתון הארץ
18 באוקטובר 2022
כבר
כמעט מאה שנה, בכל פעם – וזה קורה די הרבה – שהפלסטינים הורגים בנו, גם
כשהם הורגים בחיילינו, אנחנו מזדעקים מרה, "אימא'לה, הם עוד פעם הרגו לנו
חייל, רצחו לנו חיילת, ומה יהיה? ולמה הממשלה והצבא לא עושים משהו? זה אי
אפשר ככה, ועד מתי?".
וזה
נכון. הכאב על אובדן חיים, בוודאי חיים צעירים, של ישראלים וגם של
פלסטינים, הוא קורע-לב וכבד מנשוא, אבל דווקא הכאב הנורא החוזר והנשנה הזה,
חוזר ומעלה וביתר שאת את השאלות "מה יהיה? ו"עד מתי?" ו"אולי די כבר?".
אבל,
ויש לומר את האמת, ירי על חיילים של צבא כובש הוא, על פי כל דין ומוסר,
מעשה לגיטימי. כפי שכתב בספרו "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח", ראש הממשלה
לשעבר בנימין נתניהו – "לוחמי גרילה אינם טרוריסטים. הם חיילים בלתי
סדירים, שנלחמים בכוחות צבא סדירים ולא באזרחים. למעשה, לוחמי גרילה הם
ההפך הגמור מטרוריסטים. לעומת לוחמי הגרילה היוצאים לקרב נגד כוחות צבאיים,
שעל פי רוב הם חזקים מהם בהרבה, בוחרים הטרוריסטים לתקוף אזרחים חלשים
וחסרי מגן: זקנים, נשים וטף — בעצם כל אדם, ובלבד לא חיילים. עם אלה הם
מנסים, עד כמה שאפשר, להימנע מעימות".
כלומר,
על פי מורנו ורבנו בנימין נתניהו, החמושים הפלסטינים שהרגו בשבוע שעבר
חיילת וחייל במחסומי צבא הכיבוש הם לא טרוריסטים ולא מחבלים, אלא "לוחמי
גרילה" לגיטימיים הנלחמים בכיבוש הישראלי הבלתי חוקי.
וכי
מה באמת ההבדל בין חיילי צה"ל שהורגים בשטחים הכבושים חמושים פלסטינים
לבין חמושים פלסטינים שהורגים בשטחים הכבושים חיילים ישראלים? אין שום
הבדל. ואם יש, אז הוא לטובת הפלסטינים הנלחמים בכיבוש הצבאי שכופים עליהם
הישראלים.
ולגבי שאלת
ה"למה הממשלה והצבא לא עושים משהו, עוד יותר, הרבה יותר, משהו, כדי להפסיק
את זה?", אז התשובה היא פשוטה ועצובה – הם בהחלט עושים משהו, והרבה משהו
וכל הזמן משהו. שהנה כל ממשלות ישראל, על שלל מפלגותיהן, וכל מיליוני
המשרתים בצבא ובשב"כ ובמג"ב לדורותיהם עשו ועושים הכול כדי לדכא את "הטרור"
הפלסטיני, כלומר את שאיפת הפלסטינים לחירות. אבל כלום מזה לא עזר, וגם לא
יעזור.
והרי גרשנו מכאן
במהלך השנים כמעט מיליון פלסטינים, מחקנו מעל פני האדמה כ-700 ישובים
פלסטינים; הטלנו עליהם ממשל צבאי ולאחריו משטר צבאי; הפקענו, עשקנו, ואנחנו
גוזלים את אדמותיהם; הרגנו בהם באלפים וברבבות וממשיכים והורגים בהם,
במנהיגיהם, בחמושיהם, באזרחיהם, בזקניהם ובילדיהם; כלאנו מאות אלפי
פלסטינים בבתי הסוהר שלנו; ואת כל זה ועוד אנחנו חוזרים ועושים שוב ושוב
ועוד ועוד ויותר ויותר, ועוד פעם ושוב שוב חוזר חלילה. אבל כל זה לא עוזר,
ו"הטרור" הפלסטיני נמשך. למה? כי אנחנו עושים מיליון פעם אותו דבר, אבל אף
פעם לא את מה שצריך לעשות.
כי
יש רק דרך אחת, אולי, להפסיק את זה, לפתור וליישב את הסכסוך הזה, והיא
לשחרר את הפלסטינים מלפיתתנו האכזרית, ולאפשר להם לחיות פה בזכויות שוות
לנו ובחירות מלאה כשלנו. עד שזה יקרה, אם בכלל, הכל יימשך כאן בדיוק אותו
דבר, כמו עד עכשיו.
אני מוסיף-
זה ייסתיים במרחץ דמים הדדי, שעל ידו כל המלחמות שהיו יהיו כסף קטן. אחרי זה אולי אולי יהיה משהו
ערסים עם נשק יש בשני הצדדים
גדעון לוי .
20 באוקטובר 2022
עיתון הארץ.
ככה
רואה הפיקוד הבכיר של צה"ל את אויבו של הצבא בגדה המערבית: "ערסים עם
נשק". בשורה של תדריכים סגורים ולפחות בראיון פומבי אחד הגדירה באחרונה
צמרת הצבא את ההתנגדות בג'נין ואת ההתארגנות החדשה בשכם, "גוב האריות",
כפעולות של "ערסים".
מהרמטכ"ל,
אביב כוכבי ואלוף הפיקוד, יהודה פוקס ומטה, הם רואים בצעירים החמושים
שמתנגדים לפלישות של הצבא לעריהם ולמחנות הפליטים שלהם — ערסים. עכשיו צה"ל
מחסל את הערסים. שישה ערסים מ"גוב האריות" כבר נהרגו ואחד נלכד. מ–164 בני
משפחותיהם נשללו היתרי הכניסה לישראל. צה"ל מבער את תופעת הערסים. צבא יפי
הבלורית והתואר, המוסרי בתבל — ומולו צבא הערסים.
קשה
לדעת למה מתכוונים הקצינים הבכירים כשהם מדברים על ערסים. זה לא תקין
להגיד ערס על ישראלי, אבל על פלסטיני ברור שמותר. מח"ט מנשה, אל"מ אריק
מויאל, הסביר את מה שקורה בג'נין כך: "חבורות של ערסים שיושבים על הברזלים
ומשחקים בצבא. הם מקימים לעצמם כל מיני יחידות בלבול ושטויות אחרות... יש
פה ערסים שהשתן עלה להם לראש, ואנחנו צריכים לתת להם עכשיו מכה על האף
ולסיים את זה", דבר הקצין המתנחל מתפוח, שהשתן דווקא עלה לו לראש ("ישראל
היום",16.4). בחודשים שחלפו מאז נתן מויאל לכלבים מג'נין מכות על האף, כמו
שנהוג לתת לכלבים סוררים, ועדיין הוא לא הצליח "לסיים את זה". אולי בקרוב.
נניח
לסגנון הביבים היהיר והשפל הזה של קצינים בכירים בצה"ל, ששחצנותם החלולה
היא אומנותם. נניח גם להשפלת האחר. אבל צה"ל באמת יודע דבר או שניים על
"ערסים". חלק ניכר מהחיילים, המג"בניקים והשוטרים ביחידות הכיבוש עונים
להפליא להגדרה הצה"לית של "ערסים עם נשק", ודאי לא פחות מצעירי שכם וג'נין.
המונח "ערסים עם נשק", כמו נולד כדי לתארם. לא במקרה ישראל שולחת את
ה"ערסים" שלה להתעמת עם הערסים הפלסטינים.
"גוב
האריות", ההתארגנות החמושה החדשה בשכם, ששמה הילדותי כאילו ניתן לה בידי
המחשב הצה"לי שיודע לתת שמות כמו "עוצבת הפלדה" ו"עוצבת האש", אולי מורכבת
מערסים. ככה זה כשגדלים בבלאטה או בעסכר, עם עבר של פליטות, הווה של כיבוש
ועתיד של ייאוש: נהיים ערסים. קשה לדעת איזה מהערסים היו אלימים יותר אילו
נאבקו בתנאים שווים, אבל בתנאים של כיבוש, הערסים הישראלים ודאי אלימים
יותר. גם בגסות הרוח התחרות קשה, ונדמה לי שיד הערסים הישראלים על העליונה.
רבים
מהחיילים והשוטרים בשטחים כבר לא יודעים לדבר אל הפלסטינים, רק לנבוח
לעברם. ראו את "לוחמי המעברים", התואר הגרוטסקי החדש, ראו את המג"בניקים
במזרח ירושלים או את חיילי חטיבת כפיר, כולל גדוד "נצח יהודה", בפלישותיהם
הליליות לחדרי השינה, לחדרי הילדים. קשה לחשוב על התנהגות יותר "ערסית"
מזו. אולי אי אפשר לשרת בשטחים מבלי להיות ערס. האם רב אלוף כוכבי באמת
חושב שהחיילים שהוא משסה בפלסטינים הם פחות "ערסים" מלוחמי "גוב האריות"?
במה בדיוק? משכילים יותר? ערכיים יותר? אנושיים יותר?
זלזלו,
זלזלו בפלסטינים. כשזה מגיע לפער הכוחות בין "גוב האריות" ל"נצח יהודה",
אכן ברור מי החזק, החמוש, המצויד והמאורגן. אבל לחזק אין שום יתרון מוסרי
בסיפור הזה, להיפך. הערסים של "גוב האריות" פועלים כדי להגן על בתיהם, ועל
מחנותיהם ועריהם, כשצבא זר פולש אליהם. הם אולי יושבים על הברזלים ומשחקים
בצבא, כאבחנתו המלומדת של המח"ט מויאל, אבל לו ולחייליו אין שום מוֹתר על
פניהם. "חייל לבן מכה חייל שחור", כתב חנוך לוין, "בכי בחדרים ובגנים
שתיקה".
אני מוסיף-
כל
זה באחריות- כוכבי אביב - הרמטכ"ל המכזיב, "הסופר" (לא של ספרים - של כספי
הפנסיה...) ו"הקטלן" (לא של אוייבים אלא של ילדים פלשתינים ושל מפגיני
שמאל...), הוא האחראי הבלעדי לנושא!! בוא כעת לפוליטיקה והראה לנו מה רכשת
והירכשת בשנות פעילותך. רודף בצע ו-פ-א-ש-י-ס-ט בזוי.
הבוקר
הצחקת אותי. קצין בצה"ל, שרק במקרה הוא מתנחל, מכנה את קבוצת "גוב אריות"
ערסים. חהחהחהח. ומה בדיוק ההרכב האנושי של צה"ל , בעיקר היחידות שמשרתות
בשטחים? ובכלל בצאתך לרחוב, האם אינך רואה שאתה מוקף ערסים? ערסים הולכי
רגל אבל ערסים הכי אוהבים אופניים וקורקניטים חשמליים, ערסים בנתב"ג ,
ערסים במטוסים, ערסים בכל מקום. יש כבר מדינה אחת לשני עמים - מדינת
הערסים.
